אני כותב על בן-אדם מיוחד, מאוד מיוחד. אדם מדהים שהשאיר רושם ענק על כל מי שפגש.

הכרתי את יוחאי במהלך העבודה על פרויקט "מתנדבי חו"ל" המשותף לסוכנות ולמד"א, שם זכיתי גם לעבוד איתו. הכרתי את יוחאי כשנה, לא הרבה זמן,ובכל זאת ולמרות ההבדלים בינינו נהיינו חברים קרובים והוא אף הפך לבן-בית אצלנו. הוא היה כמו אח גדול. פער השנים והבדלים בתפיסות העולם לא השפיעו על טיב הקשר.

מה יוצר קשר כזה ועוד בתווך זמן כזה קצר? אני לא בטוח, אולי ההגינות הכנות והיושר שלו. אולי החיוך ושמחת החיים הבלתי פוסקת שלו, ואולי דברים אחרים במילה אחת ""יוחאי"".

יש כ"כ הרבה מה לספר , מאיפה להתחיל?

אני חושב שאחד הדברים הכי בולטים אצלו כאדם היתה אהבת החיים, האדם ואהבת מדינת ישראל.

אני אספר סיפור קצר שאני תמיד זוכר כי הוא כ"כ אפיין את יוחאי בשבילי:

כשיוחאי התחיל לעבוד בסוכנות, הוא לא הכיר את ירושלים ובכל זאת היה עם אמבולנס כונן במשרד של הסוכנות. רק שתדעו המשרד נמצא ליד הבית שלי. יום אחד יוחאי מגיע אלי הביתה ואמא שלי שאלה אותו: יוחאי, מה זה כל האמבולנסים שעברו פה????? יוחאי הסתכל על אמא שלי,חייך וענה לה: זה היה אני. מה????? כן אני. היתה קריאה ליד המשרד ויצאתי אבל לא מצאתי את המקום.

כאשר הגיע האמבולנס הנוסף נסעתי לעזור לו והגעתי איתו למקום הארוע. אגב, החולה בסדר. תוך כדי שהוא מספר את זה, הוא כמובן צוחק ונהנה מהרעיון שהוא לבד הצליח לעשות כזה בלאגן.

כמובן שכולם צחקו גם.

זה היה יוחאי רץ להציל אנשים עוד לפני שיודע לאיזה כיוון לרוץ, אבל בסוף מצליח.

עברה שנה אבל הכאב לא נפסק, רק למדנו לחיות איתו. אני יודע שלי ולכל מי שהכיר את יוחאי, גם עם רק קצת, יש זכות גדולה ומזל גדול ורק חבל שרק מעטים מדי זכו לכך. אני מאמין שאם יוחאי היה כאן הוא היה ממשיך במה שהתחיל, לנצל את החיים, לשמוח ולהאיר את מה שמסביבנו בטוב , חום ואהבה.

יוחאי, אני לא אוכל לעשות זאת טוב כמוך אבל אשתדל לעשות כמיטב יכולתי.

אוהב אותך ומתגעגע מאוד

יהודה.