"הרופא לשבורי לב ומחבש לעצבותם" תהילים קמ"ז פ' ג

 

 

 

לחץ

 

אם הייתם אומרים לפני שנתיים שזה מה שיקרה – הייתי אומר שאתם סתם מקנאים בי. ככה לפחות אמרתי לחברים שלי ולאשתי, ריקי, שהעירו לי כל הזמן על הקצב המטורף שבו אני חי את החיים שלי.

האמת היא שגם לא הקשבתי לרופא שלי שהזהיר אותי להפחית את צריכת הקפה, הסיגריות, הגבינה הצהובה – ובמיוחד להפחית לחץ.

כעיתונאי ותיק שנאלץ להתמודד מדי יום ביומו עם עשרות כתבים חדשים שיוצאים מאקדמיה לתקשורת וכדי לשרוד בתור מוביל, צריך להשיג עוד סקופ, להספיק עוד dead line, להיות ראשון בכל דבר – לא הייתה לי ברירה אלא לחיות 26 שעות ביממה.

 

זה היה בוקר יום שני נורמלי, הייתי באמצע להכין כתבה לרגל שנה לפיגוע במחסום הבריטי ליד עפרה.

"העורך האדיוט הזה. מה הוא מפיל עליי כאלה תיקים?! חסרים כתבים צעירים שיתרוצצו בשטחים?!" חשבתי לעצמי עת נסעתי בכביש המוביל אל המחסום ההוא.  כאב טורדני טיפס במעלה יד שמאל שלי והיה לי קשה לנהוג, למרות זאת הגעתי לאתר המחסום. הנייד שלי צלצל. שוב העורך "תוך כמה זמן הכתבה הזו תהיה מוכנה?" "יומיים" עניתי לו, מנסה להסתיר את הכעס שבקולי. אם הצלחתי או לא – נראה היה שזה לא הטריד אותו במיוחד "תעשה את זה ביום אחד, ואל תשכח את הסקירה של  פתיחת גן הילדים האלטרנטיבי, ואת התחקיר לגבי השחיתות בעירייה שהיית צריך להגיש לפני יומיים. אתה בזמן האחרון לא עומד בקצב! "

הוא ניתק. ניגבתי את הזיעה הקרה ממצחי ונשמתי עמוק. התחלתי לכתוב תיאור של שטח המחסום על המחשב הנייד שלי. בכיס הייתה מפה לי מאולתרת של הפיגוע – איפה עמד המחבל, איפה עמדו החיילים, איפה עמדו האזרחים ואיפה הם נפלו.

"את מי זה יעניין?" חשבתי לעצמי וניסיתי להשוות בין הנייר המקומט שבידי לשטח הסלעי, ההררי שמלפני. תמונות ההרוגים היו שמורות בקובץ -  ניסיתי לשלב בין המפה לתמונות, הנה מפקד המחסום, הנה החובש יוצא מאחור…

" לעזאזל" קיללתי בקול הפעם, המחשב קרס פתאום. "איזה אדיוט אני" לא הייתה מספיק בטריה וכל מה שכתבתי נמחק! הלחץ בחזה הלך והתעצם. פתחתי כפתור בחולצה. "למה אני מזיע כ"כ ולא חם בכלל" הרהרתי. כבר התחלתי להבין שמשהו לגמרי לא בסדר. אבל הבנתי מאוחר… הכל הפך שחור ומטושטש…

 

כשפתחתי את העיניים הייתי בחדר טיפול נמרץ כנראה, אשתי ישבה לידי, ניסיתי לדבר, אבל לא יצא לי קול, היא דיברה אליי כל הזמן, אבל לא הצלחתי לענות לה. היא בכתה. רציתי להגיד לה שהכל בסדר, שאני אפחית לחץ, שאתחיל להיות יותר בבית, לטפל בגינה, להכין סנדוויצ'ים בבוקר לילדים בבי"ס, שנצא יותר ביחד. הנה, הבנתי את המסר של הגוף שלי. רציתי להגיד לה שאני מצטער שלא הקשבתי לה.

אבל לא יצא לי קול. והיא בכתה עוד. עד שנרדמה. וגם אני נרדמתי.

 

* * *

 

מקום חדש

 

כשהתעוררתי בפעם השניה, הסתכלתי סביבי, התקרה הלבנה של בית החולים התחלפה בשמיים כחולים. באוויר היה ריח של יסמין ושל פריחת הדרים. נעמדתי על הרגליים. לא הבנתי מה קורה.                                

 

"שלום מר שביט" פנתה אליי נערה חביבה בשמלה לבנה והילה מעל ראשה. צבטתי את עצמי בפליאה "ברוך הבא למבוא השמיים"

"מה, אני מת?!" שאלתי אותה, ובליבי קיללתי את כל המנגלים שעשינו בשבת, והטיולים לחו"ל ביום כיפור – מי חשב אז בכלל על מה שיהיה אחרי שנמות, מי בכלל האמין שנמות?

"פה אנחנו לא קוראים לזה ככה, אבל כן, שינית מצב צבירה ואתה עכשיו איתנו, הגוף נשאר למטה, והנשמה פה למעלה אני מקוה שתהיה לך כאן קליטה קלה ונעימה", ענתה לי בעלת ההילה.

"איזה קטע, אני חייב לספר לריקי" הרהרתי לעצמי, מחוייך "מי יאמין לי כשאני אספר לו?" ומיד קלטתי את משמעות העניין-----

אני לריקי כבר לא אספר. נזכרתי איך היא הייתה בחדר הטיפול הנמרץ, בדמעותיה, בהבטחות שהבטחתי לה ולעולם לא אקיים, איך עשיתי לה את זה? ולילדים?

 

"גם לזה יש פתרון" קראה המלאכית את מחשבותיי "אבל קודם בוא איתי, אנחנו מאחרים לועדת שיבוצים".

"ועדת מה?!" שאלתי אותה, מבולבל. היא לא ענתה, נראתה כאילו היא מאד ממהרת. אחזה בידי והובילה אותי בתוך גנים, נחלים ופרדסים, הרגשתי כאילו אני מרחף בעקבותיה לאולם ענק ומואר. תקרת האולם הייתה שמיים, רצפתו שמיים והקירות היו כאילו שקופים. היא לחשה לי "בהצלחה" וחזרה על עקבותיה.

 

באולם היה שולחן גדול. לידו ישבו שלושה. "מעניין מה זה הועדה הזאת", חשבתי לעצמי. החוש העיתונאי הרדום שלי התאושש באחת, ידי נשלחה באופן אינסנקטיבי למכשיר הרשמקול בכיסי. אבל הוא לא היה שם. למען האמת, גם לא היה שם כיס…

 

"שביט! " קול מרושע שצעק את שמי הזכיר לי איפה אני נמצא "מה השאלה בכלל לגבי שביט?! חבל על הזמן! ישר לאגף ג'!!! זה היה איש נמוך קומה, מקריח ובעל כרס שלא הייתה מביישת כמה מטובי העורכים ברשת העיתונים שלנו… יכולתי להישבע שיש לו קרבה משפחתית למורה שלי לחשבון בכיתה ג'. בלי לדעת מה זה האגף ההוא, אחזה בי בהלה מסויימת. בדמיוני ראיתי מחשבים קורסים וכתבות מטופשות, מבחנים בחשבון ובריכת ניירות מעופשת.

"חלילה וחס – אגף ג' " ענה לו שמנמן ורוד לחיים, שישב מצידו האחר של השולחן היפה. "מר שביט תמך וסייע להוריו שנים רבות כל כך ויש לו עוד שורה של מעשים טובים שעומדים לזכותו ו.."----

ודף שלם של מעשים רעים שעומדים לזכותי!!! התפרץ לדבריו המקריח בעל הקול המרושע.

האיש שישב באמצע השתיק את שניהם בהרמת יד. הוא שאל אותי מה יש לי לומר בעניין הזה. אני, שלא הבנתי עדיין מה בדיוק קורה, אמרתי את הדבר היחיד שהטריד אותי באותו הרגע:

 

"אמממ…" גמגמתי "אני רק רוצה לדעת מה קורה עם המשפחה שלי, מה יהיה איתם עכשיו" מסתבר שזה היה משפט מחץ לטובתי בועדה.

המקריח הכעסן יצא ברוגז ההאולם, ההוא שישב באמצע הכין לי ספח כניסה לשכונת הקוטג'ים הצפונית בגן עדן, לחץ את ידי ויצא גם הוא מהאולם.

השמנמן ורוד הלחיים, שהגן עליי הועדה, חיבק אותי בחום.

"היית גדול!" הרבה זמן לא היה לי קל כל כך להעביר אנשים בועדה "אתה שחקן או משהו? עכשיו בטוח יקדמו אותי!" הוא הניח יד על כתפי. "בוא, אני אראה לך את הדרך ".

 

"את הדרך לאיפה, ריבונו של עולם?!" שאלתי אותו.

השמנמן ענה לי ברצינות גמורה: "לא. לי קוראים שסגה. ריבנו של עולם נמצא פנימה יותר בגן עדן, בין חלקת מצילי החיים לחלקת הנופלים על קידוש השם, קבעת פגישה?"

 

"אתה מוכן לתת לי תשובה מה לגבי המשפחה שלי?! אני לא זז מפה עד שתענה לי!!!" איימתי. אני לא רגיל שמתחמקים מלתת לי תשובות.

סוף סוף הוא הבין שאני רציני. "מר שביט " פנה אליי בקול רך "אני מבטיח לך פתרון, אבל קודם בוא, אני אקח אותך לבית שלך בתוך הגן, ואח"כ אסביר לך לאן לפנות"

* * *

 

מרפאה בגן עדן

 

התרציתי והלכתי איתו. הוא עשה לי סיבוב בגן: ראינו את שכונת הצדיקים, חלקת בעלי התשובה, שכונת האח"מים וגדולי ישראל (הבית של משה  רבנו ראשון שם מימין) ועוד שכונות רבות, בין עצי פרי, ורדים ונחלים. חשבתי לעצמי שיש להם שם למטה, מה ללמוד.

באופק התגלתה לעיניי שכונה מרהיבה ביופיה. פי 10 יותר יפה מכל האחרות שראינו בדרך.

"מה השכונה הזאת, שם בסוף?" שאלתי

 "זו?  חלקת מצילי החיים" הוא ענה לי. ניכר היה עליו שהוא גאה מאד בהתעניינות שלי.

 

הגענו בסופו של דבר לבית החדש שלי בגן עדן. קידמה את פנינו גינה מטופחת ומזרקה גדולה. שסגה נפרד ממני. "ולגבי מה ששאלת. הנה הכתובת של המרפאה – תיגש לשם" הוא הושיט לי פתק עם כתובת " הכל פה במרחק הליכה. ביי. יש לי ועדת שיבוצים נוספת בעוד חמש דקות".

 

הוא השאיר אותי בפתח הדלת, עם הפתק ביד והרבה שאלות בראש:

"מרפאה?! בגן עדן?" הרהרתי. "מה הם יעזרו לי?! נו, טוב…" יצאתי לדרך וקיוויתי למצוא פתרון. בדרך שאלתי עוברים ושבים, איך מגיעים למרפאה. האמת, שחששתי שיצחקו ממני, אבל  אישה נחמדה הצביעה לי על כיוון חלקת מצילי החיים "זו החלקה הכי שווה פה בגן" אמרה ואיחלה לי הצלחה.

 

המרפאה שכנה במבנה גדול ולבן, שהקיפה אותו גדר אבן אדומה, שיחי ורדים צמחו בחצר ומגן דוד אדום היה מצוייר, כמו בצבע גואש, על הקיר. את פניי קיבל בחור צעיר ונמרץ "שלום אדוני, במה אפשר לעזור?"

נעצתי בו מבט שגרם לו לחייך במבוכה. הוא היה נראה לי מוכר:

 עיניים גדולות וכחולות, משקפיים דקי מסגרת, חיוך לבן שיניים. נקודת חן קטנה מעל שפה ימין, שיער שחור קצוץ. הוא לבש ג'ינס וטי-שירט ושאל אותי שוב במה הוא יכול לעזור לי.

 

"אני…שלחו אותי אליך לגבי המשפחה שלי… אבל אני לא מבין מה הקשר למרפאה…" עניתי לו.

 

"טוב"  ענה לי הבחור הנמרץ "אני אסביר לך. שב בבקשה" אמר כשהוא מחווה בידו על כסא שעמד מול השולחן "אני יוחאי" הוא הושיט לי את ידו לשלום ואני חטטתי בנבכי קורי הזכרון שלי : "י ו ח א י …? שמעתי את השם הזה כבר היום, אבל איפה….?"

"אדוני? אתה בסדר?" שמעתי את קולו מפלס לו דרך במחשבותיי המבולגנות התעשתתי במהירות ולחצתי את ידו הגדולה, המושטת "נעים מאד, אילן שביט, רק הבוקר הגעתי הנה" התיישבתי בכסא שמולו.

 

"תסלח לי רגע, אני פשוט מת מרעב" אמר לי ב"ס" ו"ש" שורקות תוך כדי שהוא מרים את הטלפון  שלימינו. הזמין ג'בטה עם טונה ודיאט קולה "רוצה גם?" שאל אותי. נדתי בראשי לאות לא. הוא ניתק את הטלפון ואמר כמו בהתנצלות:"יש פה אספקה שוטפת כל הזמן"

 

"אז איפה היינו?" שאל כמו את עצמו "אה, כן. אז אני יוחאי. ברוך הבא למרפאה שלנו. את המרפאה הקמתי בדיוק לפני שנה, כשהגעתי הנה, כדי לעזור למשפחות ולחברים שלנו שנשארו למטה, להתגבר על מה שעובר עליהם,אם תראה את השלט מאחוריי כתוב "המרפאה לשבורי לב", אתה נותן שמות של המשפחה, החברים וכל מי שתרצה, ואני פה מלמעלה שולח להם ניחומים. לחלק מחשבות חיוביות. לחלק קרני שמש ושמיים כחולים, אתה יודע, הצלחות קטנות בעבודה, אהבה חדשה לאחרים, שינה מתוקה במיוחד, מוטיבציה נדירה לעשות דברים, כל מה שטוב לאנשים בעולם למטה – זה אני אחראי לשלוח. אז בוא תמלא פה את הטופס הזה " הוא הושיט לי עט ודף נייר. "זה לא משכיח, אבל זה עוזר להם להמשיך בחיים היומיומיים שלהם".

 

הדברים התחילו להתחבר לי. מרפאה לשבורי לב. זה דווקא הגיוני. הרי לא יכול להיות שאין פתרון. מבטי שוטט בחדר מפניו של יוחאי אל הקיר שמאחוריו, עליו היו תלויות תעודות ממסוגרות, מדפים עמוסי ספרים וגם מדף אחד עליו הונח… אמבולנס צעצוע קטן. יוחאי עקב אחרי מבטי. "אתה מסתכל על האמבולנס שלי?" אמר והוסיף כאילו לעצמו, בקול נוגה משהו:" הדבר היחיד אליו אני באמת מתגעגע"

 

"למשפחה שלך אתה לא מתגעגע?" שאלתי בתמיהה.

"למה להתגעגע?" שאל "אני איתם כל הזמן, בכל מקום, בכל שעה. אני מלווה אותם בכל דבר שהם עושים, הם נושאים אותי איתם. הם והחברים שלי. קשר כמו שיש לי איתם – לא מפסיק בגלל כדור של צלף פלשתיני. הוא ממשיך לחיות כל הזמן."

 

פתאום זה היכה בי ...

 

הכתבה שהכנתי על הפיגוע במחסום ליד עפרה… יוחאי פוראת, החובש…!!!

צלף פלשתיני עמד על הרכס וירה בכל מי שיצא מהמבנה. הוא היה בפנים, שמע שחבריו נפצעו, יצא לטפל, ונהרג במקום, משם הוא גם היה לי מוכר!

 

סיפרתי לו על  הכתבה שהכנתי. שאני בקי בפרטים. ולא יכולתי שלא לשאול: "אבל למה יצאת מהמבנה המוגן?" אם היית נשאר בו, הכל היה בסדר!"

הוא צחק:"נראה לך שהייתי מסוגל? כל החיים שלי חינכו אותי לעזור למי שצריך עזרה, כל החיים שלי גדלתי על הערך של הצלת חיים. אני חובש בנשמתי. ראתה רואה – זה הייעוד האמיתי שלי. זה מה שאני עושה כאן. אמנם ניסיתי לצאת מהצד השני של המיבנה, אבל…כנראה שפשוט היו צריכים אותי כאן, תדע לך, למצילי חיים יש המון קרדיט כאן בגן. יש לנו קו פתוח לאלהים, בכל דבר מגדול עד קטן, קיבלו אותי כאן בכבוד מלכים כשהגעתי. וה"בוס הגדול" מיד נענה לבקשתי לפתוח מרפאה ולכל דבר שאני מבקש, לא יכולתי שלא לצאת לעזור לחבריי" סיכם "זו פשוט לא אפשרות שעמדה בפניי"

 

רשמתי את שמות משפחתי וחבריי על הטופס, לחצתי את ידו ויצאתי את המרפאה מוקסם, מעודד ועם תקווה חדשה.

 

חלפו ימים וחדשים. המשפחה שלי לאט לאט מתגברת על האובדן. אני שולח להם דרך המרפאה של יוחאי יום יום רק טוב:

 תפוזים גדולים ועסיסיים לעץ הגדול שבגינה, לילדים שלחתי הצלחות במבחנים ובמשחקי הכדורגל ואשתי מצאה סכום כסף גדול, באורח מסתורי, כשהלכה ברחוב וחשבה עליי. אני מקווה שהיא ידעה לקשר שזה אני שתמיד נמצא איתה, גם אם היא לא רואה אותי.

 

העורך שלי אגב, עוד לא מצא כתב טוב שימלא את מקומי, למרות מיליון אנשי התקשורת האקדמאים שהוא תמיד איים עליי באמצעותם -  בחצי שנה הוא כבר החליף שלושה כתבים ועוד היד נטויה. הוא אמנם לא מודה בזה בקול רם, אבל יש לנו פה בגן, פריבילגיה של קריאת מחשבות ואני אומר לכם! איך שהוא מתחרט…!

 

ואני? יזמתי הוצאת שבועון שנקרא "חדשות הגן" ואיך אומרים? אני מרגיש בבית…

* * *