יום ראשון, 3 למרץ 2002
אני קם בבוקר כרגיל, שותה תה צמחים,
שומע את החדשות של שעה שש, מתלבש. נשיקה ללילי, אסף עדיין ישן, עינבל תיכנס לבית
ספר מאוחר יותר, וכך יוצא מהבית ליום עבודה חדש. ניכנס לאוטו, ובדרך ממשיך לשמוע
את יומן הבוקר. איך לומר? אותו זבל: בעיות עם הפלסטינאים, תקיפה פה, בלגן שם,
בסופו של דבר, יום רגיל של מציאות ישראלית רגילה... מגיע לעבודה, ואז אחרי הקפה
נטול קופאין של הבוקר מתחילה המלחמה היום יומית שלי: זה תחילת החודש, הרבה כספים
להזיז, כמה החלטות, תזרים מזומנים עתידי. המנכל"ית רוצה את דוח המכירות
החודשי, והזמן רץ עם הרוטינה הרגילה, של יום עבודה ראשון של חודש חדש..
השעה 8 או שמונה וחצי. טלפון מהבית. "ג'אקומו,
ברדיו אמרו שבמקום שבו יוחאי משרת היה פיגוע, שיבעה חילים הרוגים...", ואז
התחיל מחול השדים: הטלפונים השונים לקצין העיר, התשובות המעצבנות של החיילות המסכנות,
שלא יודעות מה לענות עד לטלפון מהבית: אנשי קצין העיר הגיעו. כך היה היום הנורא,
שבו הודיעו לי שהבן הבכור שלי יוחאי ,מת.
מת! זה לא יאומן. הדבר האחרון שהיתי
חושב בחיים שלי! יוחאי, הסופרמן, הילד של אלף הרפתקאות, הבן ששיחק עם המוות אלף
פעם, הבחור שהתנדב ללבנון כי היה לו משעמם בצבא, עכשיו, איננו. זה הדבר הקשה ביותר
שהורה יכול לשאת... לא היו פשרות אצלו. לעזור לאדם במצוקה זה צו השעה, ולא פעם הופיע
שמו בעיתון כדי לציין את אומץ ליבו על הדברים שעשה במגן דוד אדום.
יוחאי נולד בחיפה ב 28/07/75 , עם 2
קילו ו 900 גרם. שלוש שנים מאז שהוא נולד לא יכולנו לישון לילה אחד מלא ילד היפראקטיבי,
קשוב לכל דבר וסקרן שאין כמוהוא . לא היה דבר אחד שלא עשה: הנוער העובד ולומד ,
צופי ים, אך האהבה הגדולה שלו בחיים התחילה בגיל 13 כאשר ניכנס בפעם הראשונה בחיים
שלו לאמבולנס, ומאז לא יצא. קורס מגישי עזרה ראשונה בגיל 15, קורס תער"ן, חובש
קרבי בצבא, אחראי מרפאה במרג' עיון בלבנון, קורס הדרכה, קורס חובש בכיר, קורס נהג אמבולנס. לא
היה אירוע שיוחאי לא הגיע, לא היה תרגיל של מדא שיוחאי לא השתתף.
יוחאי תילמד! יוחאי, תגמור את הבגרות עם
ציונים נורמלים!, יוחאי שמור על עצמך!, יוחאי גמור את האוניברסיטה!, יוחאי מתי
תגמור לשחק את האביר על הסוס הלבן כדי להציל את העולם?, מתי תתחיל לחשוב על
מישפחה? אלה היו הריבים הרגילים שלי איתו. וכך יוחאי גמר את החיים שלו. לקריאה
"חובש , פצוע בשטח", יוחאי לא יכול לא לענות. אין פחד, אין היסוס, אין
סכנה, רק דבר אחד: לתת את הכל כדי להציל את הזולת.
וכך הוא מת: בתשובה לקריאה לעזרה.
בן שלי: כמה אתה חסר לי! אך איך לכעוס
עליך אם אני לימדתי אותך את הדברים האלה? יושר ונאמנות, זו האימרה הרשומה בדגל של
משפחת פוראת, ואתה שמרת על האימרה שלנו עד הסוף!
שהאדון על הכל יתן לך מנוחה נכונה,
ושתמשיך להיות סמל של ישראל אחרת.
בקבר שלך כתוב "קל לקבל, קשה לתת,
ואתה ידעת רק לתת", וזה משקף בדיוק אותך.
אוהב אותך,
אבא
